Hebrew

Verb

אָפָה • ‎(afá) ‎(pa'al construction, infinitive לֶאֱפוֹת, future יֹאפֶה, imperative אֱפֵה, passive participle אָפוּי, passive counterpart נֶאֱפָה)

1. to bake

   הוא אוהב לאפות לחם.‎

   hu ohev le'efot lekhem.

   He loves to bake bread.

   • Genesis 19:3, with translation of the New International Version:

     וַיִּפְצַר־בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל־בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ׃‎

     But he pressed them strongly; so they turned aside to him and entered his house. And he made them a feast and baked unleavened bread, and they ate.

   • 1055, Samuel ibn Naghrillah, אִם תֵּבְךְּ ‎(“If you cry”):

     לוּ יֶחֱזֵנִי נָח, וְהוּא רָשׁ, יֵדַע / בַּמֶּה יְמִינִי הוֹד וְהוֹן אָסָפָה. ¶ מֵרִיב בְּיָגֵעַ וְאוֹפֶה סֹלֶת / פִּיו יַאֲכִיל סֹלֶת אֲשֶׁר לוֹ אָפָה.‎

     (please add an English translation of this usage example)

   • 1935, Shai Agnon, סיפור פשוט ‎(“A Simple Story”) (translated by Hillel Halkin):

     […] וידיה הקטנת עושות מלאכה הרבה, מבשלת ואופה ומכבסת ומאחה את הקרעים.‎

     […] and her small hands did every kind of task: the cooking and the baking and the washing and the mending.

Judeo-Arabic

Etymology

From Arabic آفَة ‎(ʾāfa).

Noun

אפה ‎(ʾāfatun) f ‎(plural אפאת ‎(ʾāfāt))

1. damage, calamity, plague
   • Exodus 10:1 in Saadia Gaon's Tafsir (circa 10th century)

     תׄם קאל אללה למוסי אדכׄל אלי פרעון פאני קד קוית קלבה וקלב קואדה לכי אחל אפאתי הדׄה בהם׃‎

     ṯumma qāla llāhu limūsā dḵul ʾilā firʿawna faʾinnī qad qawwaytu qalbahu waqalba quwwādihi likay ʾuḥilla ʾāfātī hāḏihi bahum.

     Then God said to Moses: Come to Pharaoh for I have just strengthened his heart and the the heart of his commanders so that I might set upon them these my plagues.