Hebrew

Noun

כִּפָּה • ‎(kipá) f

1. Defective spelling of כיפה

Etymology 2

Verb

כָּפָה • ‎(kafá) ‎(pa'al construction)

1. (transitive) (He/it) overturned
   • a. 1200, Maimonides, משנה תורה,‎ הלכות מטמאי משכב ומושב‎ 7:13:

     כפה סאה וישב עליה‎

     He overturned a seah-container and sat on it

   • a. 1200, Maimonides, משנה תורה,‎ הלכות קריאת שמע‎ 3:9:

     אם כפה כלי על הצואה‎

     if he overturned a receptacle over the feces

2. (transitive) (He/it) coerced, forced
   • a. 1200, Maimonides, משנה תורה,‎ הלכות עבדים‎ 8:17:

     עבד שהשיאו רבו בת חורין או שהניח לו רבו תפילין בראשו […] יצא לחירות וכופין את רבו לכתוב לו גט שיחרור‎

     A slave to whom his master married a freewoman, or on whose head his master placed phylacteries, […] goes to freedom, and we force his master to write him a document of emancipation.

   • a. 1200, Maimonides, משנה תורה,‎ הלכות עבדים‎ 8:17:

     שכיון שלא כפה אותו במקום שיש לו לכפותו‎

     for, since he did not force him in a circumstance in which he should force him

Conjugation

Etymology 3

Noun

כַּפָּהּ • ‎(kapáh)

1. form with suffix indicating possession by a feminine subject of כף
   • Deuteronomy 25:12

     וְקַצֹּתָה אֶת־כַּפָּהּ‎

     you will sever her hand

Etymology 4

Verb

כָּפָה • ‎(káfa (past tense), kafá (present tense))

1. Third-person feminine singular past tense (suffix conjugation) of כף ‎(kaf).
2. Feminine singular present participle and present tense of כף ‎(kaf).

Anagrams

• הפך